הכרעת דין בתיק ת"פ 39234-09-10 - פסקדין

כתב האישום שהוגש ביולי 2010 מייחס לנאשם את ביצוען של עבירות תקיפה חובלנית ואיומים שבוצעו ביום 13.11.07 :

אותו יום, בשעה 13:50, ברחוב רבי עקיבא בבני-ברק, התנגשו רכבו של הנאשם ורכבו של המתלונן. המתלונן יצא מרכבו כדי לבחון את הנזק ולשוחח עם הנאשם, והנאשם תקף אותו על-ידיו כך שפתח את דלת רכבו ופגע במתלונן. לאחר מכן יצא הנאשם מהרכב, הכה את המתלונן בראשו כשלוש או ארבע פעמים באגרופיו, וגם איים עליו שלו היתה בידו סכין - היה חותך בה את המתלונן.

המתלונן נפל ארצה כתוצאה מהתקיפה ונגרם לו שטף דם בזרועו השמאלית.

בתשובה מפורטת בכתב לאישום גרס הנאשם כי למעשה המתלונן יצא מרכבו טרם קרות מגע בין כלי הרכב, בתגובה לכך שהנאשם צפר לו שיזוז. המתלונן ניגש לחלון הנהג של רכב הנאשם ושפך עליו אשל (או לבן) מגביע שאחז בידו. הנאשם נבהל, כף רגלו החליקה מדוושת הבלם, ורכבו הדרדר ופגע קלות ברכב המתלונן. הנאשם ביקש לצאת מהרכב, אך המתלונן דחף את הדלת על רגלו של הנאשם. הנאשם אכן דחף את דלת הרכב, כדי לשחרר את רגלו.

הנאשם כפר בהשמעת איומים.

לעניין תקיפת המתלונן, כפר הנאשם בכך שהכה את המתלונן מספר פעמים, אך הודה כי הכה אותו באגרוף בפניו פעם אחת, מכה שגרמה לנפילת המתלונן. הנאשם טוען כי תקיפה יחידה זו חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 34י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 - הגנה עצמית.

ראיות התביעה:

עדות המתלונן, מר יהודה פריימן (עת/2):

המתלונן נהג ברכבו בו הסיע את אביו. בעודו עומד ברמזור, הגיע הנאשם ברכבו מימין ופגע ברכב המתלונן. המתלונן, שבעת נסיעתו שתה לבן מגביע, יצא לדבר עם הנאשם כשבידו עדיין גביע הלבן. הנאשם היה עדיין ישוב ברכבו, ותפס את ידו של המתלונן או טרק את דלת רכבו, כך שהלבן נשפך על שניהם. אז יצא הנאשם מרכבו והכה את המתלונן מכות קשות שחייבו טיפול רפואי.

בחקירתו הנגדית הודה המתלונן שאינו זוכר אם היה רמזור במקום בעת הנטענת, ואולי עמד כי היה פקק תנועה. המתלונן הכחיש שיצא מרכבו בשל צפירת הנאשם, ולא זכר אם בכלל שמע צפירה שכזו. המתלונן הכחיש את טענת הנאשם, לפיה השליך או שפך עליו את הלבן, וחזר וטען שהיתה זו פעולת הנאשם שגרמה לשפיכה - פתיחת הדלת או תפיסת הנאשם בידי המתלונן. עוד הכחיש המתלונן שסגר את דלת הרכב על רגלו של הנאשם, ושהכה אותו בשלב זה או אחר (פרט להדיפה מתגוננת).

המתלונן אישר, שלאחר שהנאשם הכה אותו, הוא נכנס לרכב הנאשם ונטל את המפתחות כדי למנוע ממנו לברוח.

עדות אבי המתלונן, מר מרדכי פריימן (עת/1):

העד, כבן תשעים בעת עדותו, מתקשה בשמיעה ובראייה.

לדבריו נסע ברכבו של בנו המתלונן (העד טוען שישב מאחור, בעוד המתלונן מסר שישב לידו בכסא הנוסע) והרכב עמד בפקק. העד חש בפגיעה ברכב והבין שרכבם נפגע על-ידי רכבו של הנאשם, שהגיע מימין. המתלונן התרגז מאוד ויצא מהרכב לשוחח עם הנאשם, ואז ראה העד את הנאשם מכה את המתלונן "הרבה מכות חזקות" עד שנפל ארצה. בחקירתו הנגדית טען תחילה העד כי הוא יצא מהרכב עוד לפני שהמתלונן נפל ארצה וראה כיצד הנאשם מכה את המתלונן, אך בהמשך אישר שלמעשה יצא מהרכב כשהמתלונן כבר היה על הרצפה. את יתר פרטי האירוע לא ראה העד, לדבריו, כי "אני הייתי רחוק מזה, האוטו של הנאשם היה גדול ועמד רחוק יותר".

עדות עד הראיה, מר מאיר רוט (עת/3):

העד הצהיר כבר בפתח עדותו כי אינו זוכר את פרטי האירוע, ונימק זאת באירועים מצערים, תאונה קשה ובעיה משפחתית. העד אימץ את הודעתו במשטרה בטענו כי אמנם אינו זוכר כמעט דבר - פרט לכך שראה "מין התקוטטות", אך מה שמסר במשטרה "זה כנראה אמת... לא שיקרתי במשטרה". ההודעה התקבלה אפוא, על-אף התנגדות ההגנה, לאחר שהובהר כי הינה שונה מהותית מעדות העד, בין אם מחמת שכחתו ובין אם מחמת עניין אחר.

כפי שמסר העד כבר במשטרה, הוא מכיר את המתלונן ממקום עבודתו (שם הם עדיין עובדים), ובחקירתו הנגדית הרחיב ומסר שהם מכירים כבר כעשרים שנה, אך אין ביניהם חברות מעבר לכך. הנאשם מסר שכלל לא יצא מרכבו, שהיה בטור המכוניות בפקק, מספר כלי רכב לאחר רכבו של המתלונן.

העד לא זכר את הסיבה שגרמה לו להגיע למשטרה ולמסור הודעה, אך לא שלל אפשרות שהיה זה הנאשם שביקש זאת ממנו.